סבא נתנאל

סבא נתנאל נולד בשבת בתאריך 14.05.32 בסוצ'בה רומניה להוריו מילו ומינה ווקס. הוא נקרא על שם סבו נתנאל (סנל) דלפן.

בגיל שלוש החל ללמוד בגן הילדים היהודי של הקהילה בעיר. שם למד עברית ותורה. בגיל שש החל ללכת לבית הספר העירוני לבנים בעיר והיה בין התלמידים הטובים בכיתה. לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה החלו התנכלויות ליהודים. בתחילת ספטמבר 1940 יצא צו שיהודים לא יכולים ללמוד בבית ספר ציבורי. מאחר ואביו היה בעל זכויות מיוחדות כי סבו היה לוחם בצבא הרומני במלחמת העצמאות בשנת 1877, הורשה ללמוד עוד שנה בבית הספר.

להוריו הייתה חנות ספרים ומכשירי כתיבה וסוכנות אזורית לשמרים. אך פרנסתם החלה להיפגע כאשר משמרות הליגיונרים הרחיקו מהחנות גויים שרצו לקנות.

ב-09.10.41 הופץ צו שעל כל המשפחות היהודיות להתייצב בתחנת הרכבת בבורדוז'ני  עם מטען של עד 100 ק"ג למשפחה בת ארבע נפשות וכסף מזומן מוגבל. ההתארגנות לנסיעה כללה בין השאר תפירת דברי ערך בבגדים ובנעלים. בתחנת הרכבת הועמסו על קרונות לבהמות בצפיפות רבה. לאחר שלושה ימים הגיעו לאטאקי בבסרביה על שפת הדנייסטר שם שהו מספר ימים. לאחר מכן עברו במעבורת לעיר מוגילב בטרנסניסטריה לאחר שהיו צריכים להפטר מחלק מחפציהם.

אביו ואמו היו אז בני 36 , סבי בן 9 ואחותו בת 4 .כעבור שלושה ימים הם החלו לנוע ברגל עם עוד 300 אנשים כולל ילדים לכיוון שארגורוד. השיירה הובלה על ידי 5 חיילים רומנים, שזרזו את האנשים. האחרונים זכו למכות מכת הרובים. היו גם 4 עגלות שהועמסו ברב המטען וגם זקנים וילדים נסעו עליה בתורנות. כל יום התקדמו כ-20 ק"מ ובערב השלישי הגעו לשארגורוד. כל אחד קיבל כתובת. הם הגיעו עם עוד שלוש משפחות למשפחה יהודית בת 5 נפשות שחיה בדירה של כ-60 מ"ר, נדחסו בה 21 איש. התנאים הסניטרים שאפו לאפס: התרחצו פעם בשבוע עם שלג, לצרכים רצו החוצה עד ק"מ לתעלות על יד הנהר המקומי. מזון אפשר היה להשיג רק אם היה מה למכור או בחליפין תמורת בגדים. הרעב היה גדול וגם מחלת הטיפוס פרצה. כך חיו שמונה חודשים.

לאחר מכן הוריו גויסו לעבודות פרך בסלילת כביש. למזלם קיבלו רשות לקחת את סבי ואחותו איתם. שיכנו אותם ברפת גדולה של הקולחוז המקומי. המיטות היו מצה קש, התכסו במה שהיה. האוכל היה דייסה משיבולת שועל פעמיים ביום. לעיתים הוסיפו חלב שקנו בעצמם. פעמיים בשבוע קיבלו כיכר לחם לכל המשפחה. למזלם הילדים עד גיל 12 היו חופשיים והם ליקטו בשדות מסביב קצת ירקות לעיתים פירות. כך חיו יותר משנה, עד אוגוסט 1943, אז נפסק פרויקט סלילת הכביש, הגרמנים החלו לסגת למזרח עקב התפוסה בסטלינגרד. הגיעה פקודה לנטוש את המחנה. לאחר הליכה של שלוש שעות הגיעו למורפה, עיירה עם קהילה יהודית.  הם ביקשו עזרה, הוקצה להם כוך בכניסה לבית מגורים בגודל 2.5-3 מ' ובתוכו פינת בישול. אביו אסף קרשים ברחוב מהם בנה מעין מיטה לארבעתם. אותה ריפדו בקש ופרסו עליו שמיכה. אוכל קיבלו משכנים שמצבם היה טוב יותר. אז מצא אביו מטבע זהב שהוחבא באחד הבגדים מכרו והחל לסחור לצורך פרנסה.

בנתיים הצבא האדום התקדם, הגרמנים נסוגו, האוקראינים חיפשו נקם והיה צריך להתחבא כדי לשרוד. אביו הצליח לקנות בשוק מעט מזון וכמות עלי טבק יבשים ששמשו כמטבע בכל מקום. כך יצאו לדרך, קודם ללדז'ורין ומשם לגבול הדנייסטר ואחר כך לפרוט. הם נסעו ברכבת של חיילים רוסיים שרצו לגייס את אביו, אך וויתרו מתוך רחמים וגם לאחר שהילדים (סבי ואחותו) שרו להם שירים ברוסית. את הגבול העבירה אותם איכרה רומנייה ונתנה להם ארוחה ומקום שינה ללילה, בתמורה לחופן עלי טבק לבעלה. למחרת לקחה אותם בעגלתה לצומת דרכים שהיה מחוץ לאיזור המסוכן. הם המשיכו בדרך בעגלות וברגל וחזרו בסוף המסע לעירם סוצ'יבה. כשהגיעו לעיר נראה היה שהכל עזוב ומופקר. הם השתלטו על חנות שהייתה שייכת לאחות אימו בעברועל החדרים הסמוכים שהיו נטושים. סבא מצא חנות מכולת גדולה עם הרבה סחורות עזובות. כל המשפחה התגייסה לניקוי החנות, החדרים והעברת הסחורות. כך החלו להתפרנס מהחנות.

סבא חזר ללימודיו בבית ספר של הקהילה היהודית. בגיל 14 הצטרף לפעילות בתנועה "הנוער הציוני". שם עסקו בלימוד עברית, תולדות הציונות, אקטואליה על ארץ ישראל, לימוד שירים עבריים, כמו כן הועבר הרעיון של עליה לארץ ישראל.

לאחר שיכנוע הוריו יצא ב-22 בדצמבר 1947 לעלות לישראל במסגרת עלית הנוער. סבא עלה על האוניה פאן-קרסט ששמה שונה ל"עצמאות". האוניה נתפסה על ידי הבריטים והם גורשו לקפריסין. לאחר שהיה של כחצי שנה במחנות בקפריסין קיבל אישור עליה חוקי במסגרת עלית הנוער.

בחג פורים 24 במרץ 1948 הגיע לישראל. בתחילה שהה בבית עולים ברעננה, אחר כך הועבר למושב רישפון לגור עם משפחה ותיקה. לאחר תקופה עבר לכפר הנוער "ניצנים".שם חצי מהזמן למד וחצי מהזמן עבד כחולב פרות ברפת בקיבוץ הסמוך.

ביולי 1950 עלו הוריו ואחיותיו מרומניה. הם נקלטו בכפר אתא. סבא התגייס לצבא. לאחר שיחרורו החל לעבוד במפעל "אתא" בתור פקיד. הוא השלים את לימודי התיכון ואחר למד תואר ראשון בכלכלה וסטטיסטיקה בלימודי ערב.

בתאריך 05.07.50 התחתן עם סבתי חיה לבית סלוצקי. בהמשך עבד בחברת חשמל ולאחר מכן בביטוח והמשיך בקריירה ארוכת שנים בביטוח.

לאחר שפרש עבר לאיזור תל-אביב, החל להתעניין וללמוד נושאים שונים כמו רפואה משלימה, פילוסופיות שונות ועוד נושאים רבים ושונים. כמו כן התנדב התנדב כחונך ומורה לילדים בבית ספר שז"ר בהרצליה.

כשנתיים לפני מותו השתתף בפרויקט של אירגון "עמך" שכלל פגישות במשך שנה בין קבוצת אנשים שעברו את השואה לבין קבוצת תלמידי תיכון. בסוף השנה הועלתה הצגה בה המבוגרים סיפרו את סיפורם ובני הנוער הציגו אותו.

סבא כתב את סיפור חייו בספר ובסופו כתב את המסר: "החיים זה לא פיקניק, בעל כורחנו נשרוד למרות שהגורל מתאכזר אלינו לעיתים, אין להתייאש. יכולים אנו וחייבים לגבור עליו ולכוון אותו לצרכנו, המאמץ הזה כדאי!!! הנותרים נהנים מהשקעתם, מעמל רב שלא היה לשווא."   

סבא נפטר בפסח שני, 9.4.2007 .          

הצגת ילדות נתנאל בתקופת השואה במסגרת תאטרון עדות

מסלול חיי סבא נתנאל

View מסלול חיי נתנאל עמית-ווקס in a larger map

סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה,סיפורו של נתנאל עמית (ווקס)

ראיתי אוויר עולם בשבת 14.5.32 בסוצ'בה, בדירת הורי ברחוב הראשי כמקובל באותם ימים. אמי מינה ואבי מילו ווקס נישאו שנה קודם כן, בינתיים סבי נתנאל (סנל) דלפן נפטר, לכן נקראתי על שמו. לסבי וסבתי היו 7 ילדים, אמי היתה בת הזקונים וירשה את חנות הספרים ומכשירי הכתיבה, וכן סוכנות אזורית לשמרים. הפירמה נשאה את המותג "לַה דלפן". סבי שמקורו מגליציה היה תלמיד חכם (אף כי אפיקורס), היה בקיא בשפת העברי ומכאן שאהב להנחיל מידיעותיו לכל תושבי שוץ המעוניינים בכך. הדחף לכך בא מהיותו ציוני מענף הציונות של "אחד העם", אותו הכיר אישית. כשמלאו לי שלוש הובאתי לראשונה, לגן הילדים היהודי של הקהילה בעיר בהנהלת הגננת בלנקה איזוליס, אישיות פדגוגית למופת, שאותה ממש אהבתי ונשארתי כ 4 שנים בחסותה החינוכית. למדתי אצלה עברית ותורה עד גיל 6, במקום ללכת לחדר. ב 1 בספטמבר 1939 התחלתי ללכת לבית הספר העירוני לבנים בעיר. מורי היה האדון שלוסר, מחנך חביב בכלל ועלי בפרט. למדתי בשקידה והייתי בין התלמידים הטובים ביותר בכיתתי.
כידוע, ממש באותם ימים פרצה מלחמת העולם השנייה. בין חברי שהיו יהודים, החבר הטוב באמת היה מילוצו אורנדוביץ' שהיה במקרה הבן של מפקד ה"גרדה דה פייר" (הלגיונרים הפשיסטים באותה תקופה) ולא הפסיק חברותו עמי. עד סוף קיץ 1940 לא נגעו ביהודים, למרות שהסימנים הראו שזה עומד לבוא ואכן בתחילת ספטמבר 1940 יצא צו שיהודים לא יכולים ללמוד בבית ספר ציבורי. למזלי האישי, אבי היה בעל זכויות מיוחדות (קטגוריה 2), כי סבי היה לוחם בצבא הרומני במלחמת העצמאות בשנת 1877 נגד הטורקים. לכן רק אנוכי ובנימין וולף הורשינו ללמוד כרגיל. בסוף שנת הלימודים השנייה נאמר לנו שזכות זו פגה. לכן כף רגלנו לא תדרוך שם יותר, כשאר היהודים.
גם הורי החלו לסבול ממשמרות הלגיונרים שהרחיקו גויים שרצו לקנות בחנות שלנו. הפרנסה נפגעה גם כשאבי גויס מדי פעם לצרכים הצבאיים המקומיים. בתחילת 1941 יצא צו שיהודים צריכים לענוד על הבגד העליון מגן דוד צהוב. פעילות הלגיונרים החלה להיות מורגשת היטב, בעלי החנויות הוכרחו לצרף גוי רומני כשותף ולבסוף כידוע, ב 9.10.41 הופץ צו שעל כל המשפחות היהודיות להסתלק מהבתים בתוך 48 שעות, עם מטען של עד 100 ק"ג למשפחה בת ארבע נפשות, וכסף מזומן מוגבל, ולהתייצב בתחנת הרכבת בבורדוז'ני. האוכלוסייה היהודית חולקה לשלושה מועדי הגעה: 9, 10, 11 באוקטובר 1941.
פניקה ומתח שררו, משפחתנו התארגנה איכשהו כולל תפירת דברי ערך בבגדים ובנעליים, בתחנה העמיסו אותנו, כשאר היהודים, בקרונות בהמות בצפיפות נוראה ללא תנאים סניטריים מינימליים ויצאנו בליל קור, ליעד בלתי ידוע. אחרי כשלושה ימים הגענו לאטאקי, בבסרביה על שפת הדנייסטר, שם זירזו אותנו לרדת להסתדר בשיירה ואוחסנו במחסנים במין שטח הפקר. במקום זה חילצנו עצמותינו למשך מספר ימים. מהכסף הרומני שהיה ברשות אבי הוא קנה קצת מזון. נאמר לנו שהחבילות שלנו צריכות להצטמק כדי שנוכל לעבור במעבורת אל העיר מוגילב בגדה השנייה.
כשהגענו לטרנסניסטריה, אבי ואמי היו בני 36, אני בן 9 ואחותי בת 4. תחילת נובמבר החורף החל לתת אותותיו. במאמץ משפחתי משותף עם החיוני שבחפצים (את היתר אבי הצליח למכור בקושי) הגענו למוגילב הדחוסה מגורשים כמונו, למלון מוזנח, לפינה שהוקצתה למשפחתנו. כאן חיכינו להמשך דרכנו לעתיד לא ידוע. החיים לאלו שהחזיקו מעמד היו מיום ליום ומשעה לשעה, לא כולם החזיקו מעמד וכילד זכורות לי תמונות מאטאקי וגם ממוגילב, של זקנים נופלים, חולים. כעבור שלושה ימים משפחתנו נעה ברגל עם עוד כ 300 איש כולל ילדים לכיוון שארגורוד. השיירה הובלה על ידי 5 חיילים רומנים, שזירזה את האנשים והמתמהמה זכה למכת קת רובה ללא רחם. היו גם כ 4 עגלות שהועמסו ברוב המטען וגם זקנים וטף יכלו לזכות בהסעה בתורנות. כל יום התקדמנו כ 20 ק"מ ובערב היום השלישי הגענו לשארגורוד. כל אחד קיבל כתובת ואנחנו הגענו עם עוד שלוש משפחות לארון גדליה, יהודי מקומי בעל משפחה של 5 נפשות שחיה בדירה של כ 60 מ"ר, נדחסנו בה 21 איש. התנאים הסניטריים שאפו לאפס: להתרחץ ממש פעם בשבוע עם שלג, לצרכים רצנו החוצה עד ק"מ לתעלות על יד הנהר המקומי. מזון הושג רק אם נותר לך מה למכור או בחליפין כנגד בגדים. הרעב החל לתת אותותיו וכן מחלת הטיפוס. כך זה נמשך שמונה חודשים. גייסו את אבי ואמי לעבודת פרך - בסלילת כביש 30 ק"מ מזרחית לשארגורוד. למזלנו קיבלו הם רשות לקחת אותנו הילדים עמם, כי יחסית, לא היה שם צפוף כל כך. שיכנו אותנו יחד עם שאר האנשים עד גיל 40, ברפת גדולה של הקולהוז המקומי. מיטותינו היו מצע קש, התכסינו עם מה שיש לכל אחד מהבית. האוכל היה דייסה מגעילה משיבולת שועל פעמיים ביום. לעתים המתיק אבינו את האוכל בקצת חלב שקנה. פעמיים בשבוע קיבלנו כיכר לחם לכל המשפחה. למזלנו אנו הילדים עד גיל 12 היינו חופשיים וכך ליקטנו בשדות מסביב קצת ירקות ולעתים איזה פרי.
כך זה נמשך יותר משנה, עד אוגוסט 1943, אז נפסק פרויקט סלילת הכביש, הגרמנים החלו לסגת ממזרח עקב התבוסה בסטאלינגרד, ואכן הגיעה פקודה לנטוש מיד את המחנה. עכשיו אין כפייה, אין בעל בית, אבל גם אין דייסה. נאלצנו לנדוד למקום יישוב והגענו במזל אחרי שלוש שעות הליכה למורפה, עיירה עם קהילה יהודית. בראשה עמד בן עירנו מר בקל, בצר לנו, ביקשנו עזרה להיקלט במקום. הוקצה לנו חדרון כוך בכניסה לבית מגורים, שגודלו 3 על 2.5 מ' ובתוכו פינת בישול. אבי אסף קרשים בחוצות, ומהם בנינו מעין מיטה - פריץ' - לארבעתנו. הבאנו מהשוק הסמוך קש שעליו פרסנו שמיכה לכולנו ולראשנו שמנו את תרמילינו. אוכל קיבצנו משכנים שמצבם טוב משלנו, אבל אז מצא אבי באחד מבגדינו מבית, מטבע זהב שמיהר למכרו והתחיל לסחור כדי לפרנסנו. בינתיים בחזית המזרחית הקרובה אלינו נשמעו רעמי התותחים של הצבא האדום שהתקדם. המצב היה מסוכן כי עם הנסיגה של הגרמנים והדוברוולצים, האוקראינים חיפשו נקם ביהודים והיינו צריכים להתחבא כדי לשרוד. בשוק אבי הצליח לקנות מלבד מזון גם כמות עלי טבק יבשים ואלו שימשו אותנו כמטבע בכל מקום. כך יצאנו לדרך, קודם לדז'ורין, שם אחות אמי ציידה אותנו במעט אוכל ומשם לגבול הדנייסטר ואחר כך לפרוט. נסענו ברכבת של החיילים הרוסים שהסכימו להעלות אותנו, בדרך רצו לגייס את אבא שטרם מלאו לו 40 אבל מתוך רחמים עלינו הילדים, שגם שרנו שירים רוסיים, הם ויתרו. כך הגענו לגבול, אך התבשרנו שממש היום נסגר הגבול ואין מעבר. למזלנו באה לקראתנו איכרה רומנייה, שעזרה לנו בכך שהעבירה אותנו בסירתה את הפרוט ואחסנה אותנו בביתה. זאת בתמורת חופן טבק לבעלה שעישן. לאחר ארוחה אנושית ושינה נהדרת, בפעם הראשונה זה שנים, לקחה אותנו השכם בבוקר בעגלתה עם קש מעלינו לצומת דרכים מחוץ לתחום המסוכן. שוב השגנו הסעה בעגלה שיעודה דורוהוי וכאן פגש אבי קרובים ששרדו ברומניה כל השנים האלה, ושלמרות מצבם הקשה, עזרו לנו בכול.
לסוצ'יבה הגענו לבושי שק, עם מעט מטען וקצת טבק. המחזה היה קשה: הבית שגרנו בו היה תפוס, הכול בעיר נראה לנו עזוב ומופקר. השתלטנו על חנות שהשתייכה לאחות אמי לפנים, ועל כל החדרים הסמוכים שהיו נטושים. אני מצאתי חנות מכולת גדולה עם הרבה סחורות עזובות. כל המשפחה התגייסנו, ניקינו את המגורים והחנות והעברנו לשם סחורות. כך התחלנו חיים חדשים ביולי 1944. כעבור כחודש נכנע המלך הרומני וחתם על שביתת נשק והדרכים נפתחו לתנועה. כך יכולתי להביא סחורה לחנות שחזרה ליעודה המקורי מלפני המלחמה. הצבנו שלט חדש "קולטורה רומניאסקה" והיה נראה לנו שנשתקם.
התחלתי לדאוג ללימודי שהוזנחו למעלה משלוש שנים. הקהילה היהודית שגם החלה להשתקם פתחה בית ספר מיוחד בניהול יהודי אבל עם מורים שכללו גם רומנים וכך הדבקתי בתוך שנה וחצי את החסר. בו בזמן התנועה "הנוער הציוני" עשתה חיל ועוררה פעילות אינטנסיבית, לכן הצטרפתי אליה בגיל 14 ושם עסקנו בלימוד העברית, תולדות הציונות, אקטואליה על ארץ ישראל כולל שירים עבריים, ובמיוחד אחרי כ"ט בנובמבר 1947 אז קראו לעלות לארץ ישראל. בקן הייתי פעיל ב"צופים" תחת הדרכת שמחה וייסבוך שהעביר לנו את הרעיון ואף תמך בעלייה לארץ. ניצלתי גל זה, החלטתי כנער להגשים האידיאל הציוני ומלא התלהבות נעורים, הזכרתי לאמי את צוואתו של סבי והשיר: "שם בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות". יידל טננהאוס עזר לי בשכנוע ההורים ואכן הוצאתי לפועל את התוכנית שנרקמה במוחי, וב 22 בדצמבר 1947 עליתי יחידי מהמשפחה לארץ ישראל. אך במקום לארץ הגעתי עם עוד 15,000 עולים למחנות שהצבא הבריטי הכין בקפריסין. כבן 15 וחצי, שהיתי שלושה חודשים באוהלים, עם הגשמים והבוץ של ינואר, אך הייתי מלא התלהבות ורוחי מרוממת. הסוכנות היהודית סידרה שכל בני 15-14 יוכלו לקבל אישור מהמנדט לעלות כחוק. כך הגעתי לארץ, עם עוד 120 נערים, בחג פורים 24 במרץ 1948. תחילה שהינו בבית עולים רעננה ומשם, אני ועוד 26 נערים ונערות שובצנו במושב רשפון אצל משפחות ותיקות. אני התאקלמתי מהר כי ידיעותי בעברית ובתורה וכן במתמטיקה, היסטוריה וגיאוגרפיה, עלו על של אחרים. אך חיפשתי קשר לאנשי תנועת הנוער הציוני ואז סגרתי מעגל, עברתי ל"ניצנים", מוסד הנוער הציוני, אשר שוקם אחרי הכיבוש המצרי. הייתי שם במחזור המייסדים, התקבלתי מהר בין החברים ובית הספר. עברתי הכשרה וגם הבנתי בחקלאות מהמושב, חצי מהזמן למדתי וחצי שני עבדתי כחולב פרות ברפת הקיבוץ הסמוך.
ביולי 1950 עלו הורי ואחיותי מרומניה. עזרתי להורי להיקלט במעברה של כפר אתא. אני חויבתי להתגייס לשירות סדיר ב 25 באוקטובר 1950 והוצבתי לחיל התותחנים, למגינת לבי. סיימתי את השירות בתור קצין אפסנאות והשתחררתי כי רציתי לחתום לשירות קבע בחטיבה 1 גולני. שלושה חודשים לאחר השחרור התקבלתי למפעל אתא כפקיד, באותם זמנים הייתה זו משימה בלתי אפשרית. כך למעשה הגשמתי את חלקי בקליטה מוצלחת בארץ. כעבור חצי שנה עברנו כל המשפחה לחיפה לאחר שקבלתי קביעות במפעל. השלמתי לימודי תיכון ועמדתי בבחינות בגרות ולאחר מכן בסטיפנדיה של אתא נרשמתי והשלמתי לימודים גבוהים לתואר ראשון בכלכלה וסטטיסטיקה. בשנה האחרונה ללימודי כבר נשאתי אישה, עמה נולדו לי ארבעה ילדים לתפארת, לנו ולמדינת ישראל.
.
 
 

סיפור עליה של סבי נתנאל עמית

סבי נתנאל עמית עבר את השואה ברומניה. לאחר המלחמה עלה לארץ בעזרת עלית הנוער על האוניה עצמאות - פאן–קרשנט. אציג את סיפורו כפי שסבי סיפר אותו בספר שכתב ובהצגה שהשתתף.
"ב-22 לדצמבר 1947 עליתי על רכבת בלווית חברי התנועה. כעבור יומיים חצינו את הגבול לבולגריה. ב-25 לדצמבר הגענו לנמל בורגאס בבולגריה. בעליה שלי השתתפו מעל 15,000 עולים כ-8,000 עולים בכל אוניה.עלינו על אוניה ששמה הוסב ל"עצמאות". גרנו באוניית משא שבביתנה סודרו 4 קומות תאים די צפופים. סידרו את קבוצתי מאותה עיר בקומה 2 מלמעלה, זה נחשב לטוב. ארגון העולים דאג לנו וצוידנו במזון, שמיכות וכרית, בגדים הבאנו מהבית. כעבור יומיים יצאנו לדרך. כעבור יום כבר הגענו למיצרי בוספור. המראה היה מרהיב לעיינים ממקום התצפית על סיפון האוניה. בהמשך עברנו בים השיש כשבסוף היום הגענו למיצרי הדרדנלים. שוב, ראינו הכול, כי הורשנו לעלות כל פעם לסיפון האוניה. במיוחד אנו הילדים הסקרנים. עכשו עברנו לים האיגיי סמוך לחופי יוון שמימיו היו יותר כהים. לפתע הבחנו ב-2 משחתות בריטיות, מלוות אותנו. כעבור כמה שעות הצטרפו 2 נוספות וככה בהמשך זכינו לליווי של 10 משחתות. לידנו שטה איתנו יחד עוד אוניה, אחת כמונו בשם "קיבוץ גלויות". גודל האניות הרשים הפעם את הבריטים, כי חששו שאולי יש עליהן אמצעי לחימה, לכן נמנעו להתקרב אלינו יותר מדי, בהמשך השיט הגענו כמעט לחופי הארץ. משחתות בריטיות חסמו את האוניות שלנו ולאט הסיטו אותנו לכיוון קפריסין. הגענו ללפמגוסטה עיר נמל. ירדנו מהאניה והועלינו למשאיות שחיכו, נסענו כשעתיים וקבוצתנו הגיע למחנה 69 שהוכן עבורנו. זה היה ב- 5.1.48 יום חורף מעונן אך ללא גשם. לפני הכניסה בשער המחנה, התיזו עלינו לחיטוי די.די.טי. ואילו ביד הושיטו לנו קופסה מפח בצבע זית-ירוק יפה. זו הכילה מזון ל-48 שעות ובין השאר ממתקים ואפילו שוקולד גדול. מיקמו אותנו באוהלים של כל אחד עבור 8 איש. למחרת מדריכים שלנו קיבלו פיקוד עלינו. מיינו וסידרו אותנו לקבוצות גיל, ידיעה בעברית, כושר פיזי, ידע במלאכת יד וכד'. אחר כך הסתדרנו באוהלינו כך שכל החפצים שהבאנו הורמו מעל המיטה. באותו יום הוצפו האוהלים עד לגובה של כ- 50 ס"מ. במשך הזמן למדנו עברית על פי רמות וכן ידיעת הארץ וצרכי הגנה אישיים. כל יום הביאו אספקת מזון סיגריות שהועברו במשך הזמן לחדרי האוכל במרוכז לחלוקה בין העולים. לא סבלנו מרעב, היה די אוכל ואפילו מגוון, כי מסתבר שהג'וינט שלח לנו שפע מזון, מעבר לחלוקה מהבריטים.
לקח עבורי עם קבוצתי פחות מ- 100 יום עד שאלו שגילם עד גיל 15 הורשו להגיע לישראל המנדטורית בהסכמה חוקית. למרות שהייתי בן 15 וחצי רשמו אותי פחות שנה וכך גם אני זכיתי להיכלל בין העולים לארץ כדין. עלי לציין ששהותנו בקפריסין לא בוזבזה לבטלה, המדריכים חלקם מהארץ ניהלו אותנו לחיי חברה תוססים כולל גם ספורט וגם חוגים לעברית. כל ערב היו שירה, הופעות ריקודים וכיף.
ב-23 למרץ 1948 עלינו ילדי עליית ילדים זוהי הקבוצה שלנו, לאוניה "דולורס" היוונית כלי שיט המיועד ל- 120 איש. אנו מנינו רק 90 איש כולל 2 מדריכים. על האוניה היה שפע של אוכל טוב. לקטנים יותר גם ממתקים, לכולם גלידה ואז התנפלו וזללו בלי חשבון. התוצאה הייתה שהקאנו בלי הפסק גם מטלטולי האוניה. למחרת בבוקר מוקדם התקרבנו לנמל חיפה, בו היינו אמורים לרדת לחוף. אולם ערבים גרשו אותנו  ואיימו עלינו שסופנו לא יהיה טוב אם נעיז לרדת לחוף. הופנינו לנמל תל-אביב, התקבלנו שם בשמחה גדולה ובקבלת פנים עליזה ומכובדת. ציידו אותנו בשפע תפוזים וממתקים. בגמר החגיגה עלינו לאוטובוסים שהסיעו אותנו לבית העולים ברעננה. אותו ערב היה למעשה יום פורים. התארגנו שם באוהלים. בימים הבאים חילקו את הילדים לישובים ומוסדות שונים ברחבי הארץ. אני נמניתי עם עוד 27 ילדים שנועדו לחיות במושב רישפון. כל אחד מאיתנו נקלט אצל משפחה מקומית. הסבירו לנו שמטרת הסידור הזה במשפחות  כדי לתת לילדים כמונו, הרגשת בית אך גם מחוסר מקומות במוסדות או בקיבוצים. המשפחות אמורות לחנך ולקבל עזרה מאיתנו במשק שלהם, כדי שנחוש ונלמד עבודת החקלאים, אולם יחד עם זאת ללמוד בבית ספר בכיתות עולים. כדי להשתלב בחיי החברה בארצנו. אנו זכינו במדריך נחמד ומסור שדאג לכל צרכנו ולחיי החברה בשעות הפנאי, בערבים וסופי שבוע גם בחגים ובכלל זה חופשות וגם טיולים. למדנו כל יום אחרי הצהרים 4-5 שעות. אחרי העבודה וארוחת צהרים." 

עצמאות / פאן קרסנט

     

נמל יציאה: בולגריה - בורגס
תאריך יציאה: 27.12.1947
נתפסה וגורשה לקפריסין
תאריך הגעה: 1.1.1948
מספר מעפילים: 7,736
גוף מארגן: ההגנה והמוסד לעלייה ב'
אוניית המעפילים "קיבוץ גלויות" (שמה המקורי היה "פאן יורק"), יחד עם אוניית המעפילים "עצמאות" (שמה המקורי היה "פאן קרשנט"), כונו "הפאנים". צמד האוניות, שהפליגו יחדיו מבולגריה ישירות לאי קפריסין, נשאו את מספר המעפילים הגדול ביותר במסגרת מפעל ההעפלה, 15,169 מעפילים.
שתי האוניות שימשו בעבר להובלת בננות בארה"ב. האוניות הוכנו לקראת מסען לארץ בנמלי ניו-יורק (ארה"ב), ונציה (איטליה) וקונסטנצה (רומניה). בעת ההכנות בוונציה בחודש אוגוסט, חיבל איש צפרדע שנשלח מטעם המודיעין הבריטי ב"פאן קרשנט" באמצעות מוקש ימי, ונדרשו שבועות אחדים לתיקון הנזקים.
ב-23 בדצמבר 1947 התברר כי לא ניתן להפליג מקונסטנצה בגלל התנגדות ממשלת רומניה. על כן שונתה התוכנית, ולאחר השגת הסכם עם בולגריה באמצעות שייקה דן, תמורת תשלום, הוסעו המעפילים ברכבות ב-24 בדצמבר. מעבר הגבול היה ללא תקלות, והם הגיעו לבורגס ב-26 בדצמבר בבוקר. שלטונות הנמל סייעו, והעלייה לספינה התבצעה בגלוי על הרציף בנמל. מכל רכבת שהגיעה לנמל עלו ישר לספינה. ההעמסה התבצעה במשך כל שעות היום - כ-17 שעות.
המעפילים חולקו לקבוצות בנות 60 איש, שבראשן אחראי, ואורגנו פעילויות חברתיות. כן התמנו סדרן עבודה וניקיון, קצין רפואה, קצין קשר, אחראי על חלוקת מזון. הספינה חולקה לשלושה אזורים ובהם יחידות פיקוד.
ב-27 בדצמבר 1947, לפנות בוקר יצאה הספינה יצאה ללא בעיות דרך הבוספורוס והדרדנלים לכיוון קפריסין.
הבריטים ידעו על ההכנות להפלגה עוד כאשר היתה הספינה בנמל ונציה ואחר-כך בקונסטנצה. ליווי ממשי של ספינות מלחמה היה רק ב-29 בדצמבר ב-03:00, כאשר עמדה הספינה לעבור במיצרי ים השיש. ארבע משחתות ושתי צלבניות, האחת בשם מאוריציוס, המתינו והחלו ללוות.
ב-31 בדצמבר, בשעה 15:00, עלו מלחים בריטים על הסיפון ללא התנגדות. לפני כן הושג הסכם, לאחר מו"מ ממושך בין מפקד הכוח הימי הבריטי לבין מפקדי הספינה, שהבריטים יעלו ללא נשק וללא כובעי פלדה, ובתמורה יזכו לשיתוף פעולה מצד המלווים, המפקדים והנוסעים. היה זה בעקבות מו"מ שניהלה הסוכנות עם משרד החוץ הבריטי בתיווך האמריקנים, שבו סוכם שהספינה 'תסגיר' את עצמה ללא התנגדות. הבריטים העדיפו להפנות את הספינה לקפריסין, ולא להעביר לספינות גירוש בחיפה, בגלל מספר המעפילים הגדול. הקשר התקיים בצורה תקינה עד לסיום ההפלגה.
המלווים ירדו עם המעפילים ועברו למחנות בקפריסין. חלקם נמלט אחר-כך דרך מנהרה שנחפרה במחנות הקיץ, וחולצו באמצעות ספינת דיג 'נשר' שנשלחה על-ידי המוסד בפיקוד דוד מיימון.
ב-11 במאי הודיעה ממשלת קפריסין כי היא מסכימה לשחרר את שתי הספינות פאן יורק ופאן קרסנט, אם הסוכנות תתחייב להוציא באמצעותן מדי שבוע 2,500 מעפילים מקפריסין.

מסלול השיט

פירוש שם המשפחה וקס

שמות משפחה נובעים אחד המקורות רבים ושונים. לפעמים ייתכן שיש יותר מאחד
ההסבר שם זהה. זה שם המשפחה נובע המקצוע הכיבוש, או סחר
(קשור גם עם חומר גלם, מוצר מוגמר או מיישם הקשורים לסחר).

שעווה היא צורה מקוצרת של Waxsman, אשר נובע וקסמן. במקור זה היה
הכינוי הגרמני אישי עבור "מלקט המוכר של שעוות דבורים".

סוצ'יבה

סוצ'אבה (ברומנית: Suceava, בפולנית: Suczawa, ביידיש: שאָץ (נהגה "שוֹץ"), באוקראינית: Сучава) היא בירת מחוז סוצ'אבה שבדרום בוקובינה, צפון רומניה. העיר חולשת על עמק שבו זורם נהר בשם זהה.
השם ההונגרי המקורי של המקום הוא Szűcsvár ומובנו "עיר הפרוונים".
בין השנים 1565-1348 הייתה סוצ'אבה בירת נסיכות מולדובה. העיר נזכרת פעם ראשונה במסמך משנת 1388 כשהייתה בשלטונו של הנסיך פטרו מושט (Petru Muşat), שליט נסיכות מולדובה בין השנים 1391-1375. הנסיך שטפן הגדול מת בה ב-1504, ועל שמו "מצודת שטפן הגדול". הוא בנה כנסייה כל פעם שניצח אוייב. אלכסנדרו לאפושניאנו שהיה נסיך מולדובה פעמיים ובתחילת תקופת נסיכותו השנייה (בין אוקטובר 1564 ל-5 במאי 1568) העביר את הבירה ליאסי (תקופת נסיכותו הראשונה הייתה בין ספטמבר 1561 ל-18 בנובמבר 1552).
ב-1600 מיכאי האמיץ כבש את העיר במטרה לאחד את ולאכיה, מולדביה וטרנסילבניה ולקבוע בה את בירתו, אך הוא נוצח.
חבל בוקובינה כולו הייתה בשליטה אוסטרית של בית הבסבורג (עד 1867) וקיסרות אוסטריה-הונגריה בשנים 1918-1775.
ב-1787 אוחדה בוקובינה עם גאליציה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה החבל הפך להיות חלק מרומניה הגדולה.
היהודים בסוצ'יבה
1870 ועד תחילת מלחמת העולם הראשונה
בסוצ’בה הייתה קהילה ענפה עם ועד קהילה שדאג לצרכים הדתיים של היהודים שמרביתם היו שומרי מסורת. במרכז העיר הייתה משחטה לעופות ואחת נוספת למרגלות המצודה של "שטפאן צ'ל מרה" וכך סופק בשר כשר לקהילה.
אחוז נכבד מהאוכלוסייה בעיר היה יהודי כך שלקראת שנת 1880, מתוך 10,104 תושבי העיר 3750 מתוכם היו יהודים שהיווי 37.1% מתוך אוכלוסיית העיר. בתחילת המאה ה- 20 מספר היהודים הכפיל את עצמו.
סוצ'בה תמיד הייתה מרכז של אנשים משכילים, מספר התלמידים היהודים היה גבוה ועד לסיפוח בוקובינה לרומניה, היו בה מספר גדול של סוחרים ורק בעלי מלאכה מעטים. האוכלוסיה היהודית הייתה מאוד פעילה והיה לה תפקיד חשוב בחיים הציבורים.
ניתן לראות במפת שימושי קרקע משנת 1856 את מרכז העיר ואת ריכוז האוכלוסייה היהודית באזור זה (החלק המודגש), מה שמסמל את מעמדם המרכזי של יהודי סוצ'בה וכוחם בעיר ובאיזור כולו.

בין שתי מלחמות עולם
משטר דמוקרטי נכפה על רומניה לאחר מלחמת העולם הראשונה בעקבות חוזה וורסאי: השלטונות כיבדו פחות או יותר את מתן הזכויות ליהודים (ולמיעוטים נוספים) למרות הסנטימנטים האנטישמיים שפשו ברומניה. השלטונות שאפו לצמצם ולסלק את נוכחות היהודים בחיים הציבורים והסטודנטיאליים.
עם עליית הנאצים לשלטון חל שינוי קיצוני ביחס יהודים-נוצרים. בתקופה זו פעלו ברומניה מפלגות אנטישמיות קיצוניות ("משמר הברזל" / "הלגיונרים" ועוד) שהסיתו נגד היהודים ע"י העיתונות ובעד פעולות רצח בטענה "שהיהודים מקלקלים ומזהמים כל דבר במדינה".
בשנת 1935 דרשן המפלגות האנטישמיות שכל מקומות העבודה ותפקידי הניהול יעברו לידי רומנים. היו אלו גזירות משפילות ומדכאות שרוששו את היהודים. לגל גובר זה של אנטישמיות, יהודי סוצ'בה הגיבו בנשק היחיד שעמד לרשותם והוא החרם: בתגובה לגזירה, יהודים רבים הפסיקו לעשן, רופאים לא כללו במרשמים תרופות מתוצרות גרמניות והרוקחים הפסיקו לקנות תרופות ממדינה זו. סרטים גרמנים הוצאו מבתי קולנוע בבעלות יהודית וספרים וחוברות הורחקו מספריות. אך המצב רק החמיר ובשנת 1940 הונהג "numerous nullus" שאסר על היהודים ללמוד בבתי הספר הרומנים.
האנטישמיות השפיעה רבות על הפעילות הציונית החלוצית בסוצ'בה שהלכה וצברה תאוצה. מספר רב של צעירים עלו לארץ ישראל, חלק מהם לאחר שעברו הכשרה. הבקשות לעלייה הלכו וגברו, ומנגד, הסרטיפיקטים (אישורי העלייה) שהוענקו ע"י השליט המנדטורי הבריטי היו מועטים. בעקבות זאת, רבים מיהודי סוצ'בה לא הצליחו לעלות ונשארו להתמודד עם גורלם המר שציפה להם.
בזמן ולאחר מלחמת העולם השנייה
במלחמת העולם השנייה מצב היהודים הורע באופן קיצוני והאנטישמיות הגיע לשיאה כאשר הרג יהודים ופוגרומים היו מנת חלקם של רבים. מספר רב של יהודים נרצחו או נשארו נכים לכל חייהם ע"י זריקתם מרכבות תוך כדי נסיעה.
בסוצ'בה הוטלו על התושבים היהודים גזירות רבות. למרות זאת, אלפי יהודים שגורשו מעיירות וכפרים ראו את סוצ'בה כמקום מפלט. פליטים יהודיים חסרי כל מצאו מקלט בבתי יהודים ובבתי כנסת והקהילה דאגה לרווחתם. בין 30 ל- 40 גברים מהעיר הוחזקו כבני ערובה בבית הכנסת הגדול (ה"טמפל") ובבית המדרש. שם היו אמורים להיות ערבים לשלומם של החיילים הגרמנים והרומנים מכיוון שיחידות של הצבא הגרמני השתקעו בעיר. לאחר מכן הוחזקו גם נשים כבנות ערובה והוחלפו כל שבועיים. בנוסף, יהודים אולצו לעבוד בכפייה בבית החולים הצבאי. שיא הרדיפות הגיע לגירוש היהודים לטרנסניסטריה ב-9 וב- 10 באוקטובר 1941.
ישנם יהודים שברחו מרומניה לברית המועצות עקב הרדיפות ב- 1940 וחזרו אחרי המלחמה לסוצ'בה כך שמספר היהודים בסוצ'בה אחרי המלחמה הגיע לכ- 6000 יהודים (גם מצ'רנוביץ ובוקובינה הצפונית ועוד). ההתיישבות המחודשת בעיר היתה קשה. חלק מהחוזרים לא יכלו להתיישב בבתיהם הישנים, מכיוון שבתיהם נתפסו ע"י אחרים שפלשו לדירות הריקות שהשאירו היהודים שגורשו או ברחו.
תקופת השלטון הקומוניסטי – תקופת התארגנות מחדש
בתקופה זו הוקמה קהילה יהודית שהיתה בעצם בשליטת הקומוניסטים כי כל ראשי הקהילה היו חברים במפלגה הקומוניסטית.כמו כן, בתקופה זו, הג'וינט סייע רבות ותרם לקהילה מאוכל ועד ביגוד, עזר בשיפוצם של בית הכנסת הגדול (שרק קירותיו נשארו עומדים) ובית הקברות. בנוסף, נפתח בית ספר תיכון.
השפה העברית נלמדה בעיר והייתה שחיטה כשרה. חלק גדול מהנוער היה שותף בתנועות נוער ציוניות ואף קיבל הכשרה לעליה עתידית, וחלק המשיך לאחר לימודי התיכון לאוניברסיטאות.
יהודים רבים קיבלו בחזרה את בתיהם ונפתחו מחדש העסקים היהודיים. חשוב לציין שבעת שהאוכלוסייה התבססה בעיר, הציונות והעלייה לישראל (בצורה לגאלית או לא) התעוררו בקרב צעירים ומבוגרים כאחד ורבים עלו לארץ. כתגובה לכך, כמשקל נגד לשאיפת היהודים לעלות ארצה, הוקם מטעם השלטונות הועד הדמוקרטי האנטי-ציוני היהודי C.D.E במטרה לשכנע יהודים להישאר ברומניה. חלק קטן מיהודי סוצ'בה חשבו שחברה עם עקרונות סוציאליסטים מסוגלת לפתור את בעיות האנושות ואת בעיות היהודים בפרט, ולכן תפסו עמדות חשובות בפוליטיקה (מפלגות קומוניסטיות, ממשלה וכו'), במערכת המשפט ובאקדמיה.
עם קום המדינה, במאי 1948, נפתחו שערי רומניה ויהודי סוצ'בה הגישו בהמוניהם בקשות לעלייה. רק מעטים, הקומוניסטים, לא ביקשו היתר עלייה.
במרץ 1949 הוציאו השלטונות את הפעילות הציונית אל מחוץ לחוק והחלו לבצע מעצרים של פעילים ציוניים. כתוצאה מכך, חלק מהארגונים היהודיים ירדו למחתרת (דוגמת בית"ר).
עקב רישומם לעלייה, לקראת סוף 1953 סולקו רבים מהיהודים מעבודתם ומלימודם באוניברסיטאות. ב- 1956 ה C.D.E חדל לפעול בשל כשלונו בפעולות נגד הציונות. ממשלת רומניה פרסמה צו המחייב מסירת מטבעות זהב ומטבע זר לשלטונות והאוסר על החזקתם בידיים פרטיות. הדבר גרם להרעה נוספת ביחס כלפי היהודים. מי שפעל בניגוד לצו הממשלה עונה, נכלא ולפעמים נשלח לעבודות פרך.
גלי עלייה נוספים לארץ ישראל היו בשנות ה- 70 וה- 80, ואלו הם שהביאו, לבסוף, את הקהילה היהודית בסוצ'בה למצבה הנוכחי.
העיר והקהילה היום
חשוב לזכור שגורל יהודי סוצ'בה היה שונה מגורל יהודי יאסי. יהודי סוצ'בה גורשו מבתיהם למחנות וגטאות המוות שבטרנסניסטריה ורק מעטים מבני הקהילה חזרו הביתה, רובם ניספו שם.
הקהילה שנבנתה בסוצ'בה לאחר המלחמה הייתה מורכבת ברובה מניצולים ותושבים אחרים שהגיעו מחבל בוקובינה (בעיקר מצפון בוקובניה) לאחר שחזרו לרומניה, כי לא רצו להישאר תחת כיבוש סובייטי. בנוסף הגיעה עוד אוכלוסיה יהודית רומנית מערים וכפרים מהאזור שחזרו לעיר ולא לכפר כי היה הרבה יותר קשה בעיירות באותה התקופה.
כ- 6000 יהודים חיו בעיר אך מהר מאוד מספר זה ירד. רוב היהודים עזבו את סוצ'בה ועלו לישראל כבר בתחילת שנות ה- 50. עד סוף שנות ה- 70 היו בעיר רק כ- 600-700 יהודים. מספר לא מבוטל של יהודים מסוצ'בה הגיע לארצות המערב (גרמניה, צרפת, ארה"ב קנדה ועוד).
כיום נשארו בסוצ'בה כ- 70 יהודים, רובם מעל גיל 60 והם שומרים על יהדותם באופן סמלי - עקב גילם קשה להם לבצע את הלכות הדת. בית הקהילה מסייע להם ומארגן להם פעילות בעיקר בתקופת החגים.